מאת: מערכת האתר
שכונת רחביה היא מהאריסטוקרטיות שבשכונות מרכז העיר ירושלים וחביבה מאד גם על אוכלוסייה מבוססת ועל קהילת האנגלוסאקסים וגם על סוג מסויים של דתיים ובטח על סטודנטים הנהנים משכונה ירוקה הסמוכה למרכז העיר.
מהיכרות מקיפה של קהילת הפסנתרנים בשכונה, זכיתי לשמוע וגם לחוש מקרוב על יחסים מורכבים בין מי שפלפל באצבעותיו וחדוות הנגינה בעצמותיו ובין אלה שרכשו להם דירת תפנוקים מרובת מרפסות ושמו יהבם על צמרות עצים מתבדרות ברוח חרישית לעת ערב בקומם משנת הצהריים. יש לומר שאיכות המבנים ברוב השכונה מאפשרת בידוד אקוסטי לא רע לטובת אלה שכוס תה שלווה של אחר צהריים במרפסת היא בעבורם הגשמה של איכות חיים.
הכרתי מורה לפסנתר ברחביה שאחד מקירות דירתו נשקו לקיר של דירת פאר רחבייתית טיפוסית ולמזלו הרע – החלונות בדירה שלו היו נקודת התורפה שהביאה לבסוף לצערו לעימות חזיתי עם השכנים. כולם מכירים את אותם חלונות עץ מצהיבים של הדירות הישנות. רומנטי מאד אך לא במיוחד פרקטי. האיטום לא טוב וכמובן שאין מה לדבר על זיגוג כפול. כל מי שעוסק בלימוד נגינה או במוזיקה בכלל יודע שאקוסטיקה היא מדע חמקמק. לא תמיד קל להסביר מדוע הצלילים מהדהדים כך ולא אחרת, ומדוע באטיוד של שומאן האוקטבות מתרסקות בקומת הביניים של חדר המדרגות ואילו המצלולים המרחפים של הפרלוד של דביסי דווקא הם גורמים לסרויס של השכנה ממול לרטוט ולזגוגית האורלוגין שלה להיסדק.
